מדע גתאני
(המאמר התפרסם בירחון "אדם עולם", פברואר 2017)
המונח "מדע גתאני" (Goethean Science) קיים כבר יותר מ-100 שנים, ומציין דרך של עבודה מדעית בעלת מאפיינים הנובעים בעיקר מעבודתו המדעית של גתה (1749 – 1832). גתה עסק במחקר עצמאי של מגוון תופעות טבע במהלך כל חייו, והחשיב זאת יותר משירתו[1]. רוב החוקרים הגיעו למדע הגתאני בעקבות כתביו של רודולף שטיינר, שהיה הראשון שערך את כתביו המדעיים של גתה, ואשר ייחס חשיבות רבה לדרך חקירתו של גתה את העולם. ב-1914 ייסד שטיינר מכון למחקר במדעי הטבע ב"גתאנום" בשווייץ, כחלק ממרכז עולמי לפעילות ומחקר בענפים השונים של מדע הרוח (האנתרופוסופיה), הקרוי אף הוא על שמו. בנוסף, הגיעו חוקרים נוספים למדע הגתאני דרך מחקר עצמאי בעבודתו של גתה, ופיתחו דרך הוליסטית משלהם לעבודה מדעית, ביניהם בריאן גודווין[2] (1931 – 2009) והנרי בורטופט (1938 – 2012).
גתה חקר נושאים מגוונים ביותר, וידוע כאבי תורת הצבע (Farbenlehre). תפיסות שפיתח במדע החיים, בעיקר מורפולוגיה[3] (מונח שגתה עצמו טבע), אבולוציה ובוטניקה, הובילו כבר בזמנו, ועוד לפני דרווין, לתפיסה של הטבע כישות מתפתחת באבולוציה של המינים. גישתו של גתה לאורגניזם ולחיים בכלל היא הוליסטית ופנומנולוגית, ומציבה גבול ברור בין דרך המחקר של הפיזיקה בעולם הדומם לבין זו של היצור החי ומאפייניו. במאמר זה אפרוס את עיקרי השיטה הגתאנית לחקר העולם והטבע, אציין את תרומתו של גתה למדע ואתאר את ההיסטוריה של העבודה הגתאנית אחרי שטיינר.
יוהן וולפגנג פון גתה (Johann Wolfgang von Goethe) נולד בפרנקפורט ב-1749, וכבן למשפחה מכובדת למד משפטים באוניברסיטת שטרסבורג, שם שמע הרצאות גם באנטומיה ובכימיה, ועסק בכתיבת שירה וסיפורת. כשהיה בן 24 כתב מחזה ראשון, ושנה לאחר מכן כתב את הספר ייסורי ורתר הצעיר שהפך לרב מכר והקנה לו פרסום רב. בגיל 26 הכיר אותו הדוכס קארל אוגוסט והזמינו לבקר בעירו ויימאר, לשם עבר גתה והתקבל מיד לחוג החברתי-תרבותי של הדוכסות. הוא הפך לחברו האישי של הדוכס והועסק כמנהל המכרות, עיסוק שהביא אותו ללימוד מעמיק של צורות הסלעים והגאולוגיה של האזור. תוך כדי כך למד נושאים רבים נוספים מתוך עבודתו והיכרותו עם אנשי מקצוע בתחומים רבים כמו ביולוגיה, רפואה עממית ואמנות. הוא המשיך בכתיבת שירה ופרוזה (פאוסט) גם כאשר קיבל בית-גן ליד הנהר שטרן, שם טיפח את גנו תוך לימוד בוטני מעמיק. בגיל 30 התמנה למנהל הוועדה הצבאית והוועדה לסלילת דרכים, ושנתיים לאחר מכן יזם את הקמתו של בית ספר חופשי לציור, בו הרצה על אנטומיה בשירות האמנות. ב-1784 פרסם את חיבורו המדעי הראשון על הגרניט, וחיבור נוסף שהכיל גילוי משמעותי ראשון במורפולוגיה של האדם, על עצם החך האמצעית בלסת העליונה, ודמיונה לזו שבבעלי החיים.
בספטמבר 1786, כשהוא בן 37, עזב גתה במפתיע, לאחר 10 שנות שירות אצל הדוכס של ויימאר, ונסע לאיטליה. את רשמיו העזים כתב במכתבים רבים למכריו, ואחרי שנתיים שב לגרמניה עטור רשמים ותכניות, שסוכמו בספר המסע לאיטליה. רשימותיו גדושות פרטים על עולם הצומח, מבנה המסלע, מטאורולוגיה, ארכיאולוגיה ופיזיקה. הוא הביע את תקוותו לעסוק במחקר בטבע, ונראה כי בשלהי מסעו ועם חזרתו לעיר ג'נה החל להתמסר לכך ברצינות, כשקיבל את ארגון האוספים של האוניברסיטה ואת תכנון גני העיר. בשנים שלאחר מכן ערך מאות תצפיות, כתב ופרסם מאמרים על ה"מטמורפוזה של הצמחים" וערך מחקר מעמיק על האופטיקה של הופעת הצבע, כפי שמראה, למשל, החיבור האוטוביוגרפי השנתי של 1790.
מאחר ולא שאף לתגליות גדולות או לפיתוחים טכנולוגיים מכניים, התקבלה עבודתו המדעית של גתה בפקפוק ובספק רב, למרות שהוא תפס עצמו כמתבונן קפדן השואף לראיית השלם
גתה הכיר רבים מהמדענים בני זמנו, ואף פעל ביחד עמם. כך עשה עם פילוסוף הטבע פרידריך שלינג, ממנו הושפע רבות, ועם יוהאן ריטר אשר גילה קשרים בין חשמל למגנטיות ולתופעות צבע כימיות (גם בניסויים שערך עם גתה על מקורם של צבעים). גתה שיתף פעולה עם אנשי רוח וסופרים כמו פרידריך שילר, אשר השפיע רבות לא רק על הכתיבה הספרותית שלו, אלא גם על ניסוח מאמריו המדעיים בעשור האחרון של המאה ה-18[4]. גתה ראה עצמו כמדען קלאסי הפועל באופן ריאליסטי מתוך האובייקט שהוא חוקר ולא מתוך הגיגיו הפרטיים, הרוחניים, כפי שטען שעושים משוררים כמו שילר ונובאליס ואנשי מדע כמו הבוטנאי פרנץ שלבר. עם זאת, במקביל לחקירה האובייקטיבית, שמר גתה גם על הערכה אסתטית ורוחנית לטבע. מאחר ולא שאף לתגליות גדולות או לפיתוחים טכנולוגיים מכניים, התקבלה עבודתו המדעית בפקפוק ובספק רב, למרות שהוא תפס עצמו כמתבונן קפדן השואף לראיית השלם, ונזהר משיפוטים אנתרופומורפיים[5] הנובעים מדעות קדומות. מאמץ מדעי רב הקדיש גתה בערוב ימיו לתורת הצבעים, וערך תצפיות וניסויים רבים בכדי להעשיר ולהרחיב את הידע בנושא הצבעים גם לכימיה, לחשמל ולביולוגיה. במאמר זה אדגיש את הצד הביולוגי של מחקריו.
גתה הקדיש תמיד תשומת לב למקור, לכוחות הפועלים בבסיס התופעות והגורמים להשתנות, יותר מאשר לאורגניזם השלם, בחיפושו בכל תחום אחר תופעת-האם-המקורית
פילוסופיית המדע של גתה
גתה ניסה לפתח התבוננות מדעית בקו המנוגד להלך החשיבה שהתפתח בעקבות קביעת "התכונות הראשוניות" (הניתנות למדידה) של האובייקט על ידי גלילאו. הוא לא קיבל את ההנחה כי לאובייקט יש תכונות חשובות יותר (התכונות המדידות) ותכונות חשובות פחות (כמו צבע) שהן סובייקטיביות לכאורה, וכאילו אינן שייכות לאובייקט אלא לנפש החווה אותו. גישה זו, המפרידה בין אובייקט לסובייקט, הגיעה לשיא בפילוסופיה של רנה דקרט – בה עומד האדם כסובייקט מול אובייקט בעולם – והוותה מאז את הבסיס למחקר המדעי. בנוסף חווה גתה את השפעותיהן של שתי אסכולות פילוסופיות: נאו-פלטוניזם ואטומיזם. הנאו-פלטוניזם העריך אידאלים מתמטיים יותר מאשר תפיסות חושים. במקביל – האטומיזם היווני שהתגלה במערב במאה ה-15 השתלט על המדע, וכיום לא ניתן לדמיין את המדע ללא תורת החלקיקים העומדת בבסיס הפיזיקה והכימיה. גתה טען שיש לחקור את הטבע מתוך ראיית האובייקט בלבד, ואת כל תכונות האובייקט ומאפייניו. ראייה אובייקטיבית, ע"פ גתה, היא ראייה המנסה להתעלם עד כמה שאפשר מהסובייקט, מהדעות ומההשערות שיש לנו כחוקרים לגבי האובייקט, ו"לתת לו לדבר" בכל הצורות והמופעים האפשריים.
בנוסף, גתה ניסה לראות תמיד את הפרט בהקשר של הכלל. הוא שאף להחזיק בתודעה את התמונה הכללית תוך כדי לימוד מעמיק של הפרטים, וטען שאין לוותר על התמונה הכללית לטובת פרט זה או אחר. כך למשל, הוא חלק על ניוטון, שלדעתו שגה כאשר החיל את מסקנות הופעת צבעי המנסרה כחוק טבע כללי הנוגע לאור הלבן, בעוד שלמעשה פגש במקרה פרטי של הופעת צבע. לכן המדע שפיתח גתה נחשב למדע הוליסטי.
במחקריו הביולוגיים נטה גתה להיצמד עד כמה שאפשר לתופעה, כשהוא מנסה לדכא את הצורך האנושי בבנייה של הסבר. הוא טען כי הכללות כמו ניסוחו של חוק טבע כללי מתוך תופעה מסוימת הן הפשטות תיאורטיות מדי, שאינן מאפשרות לנו להבין באמת את האורגניזם החי. השאיפה להסברים גורמת לנו לאבד מגע עם היצור החי עצמו, ולהחמיץ את מה שיש לו להגיד לנו. לכן, על פי גתה, כל תיאוריה ביולוגית צריכה להיבנות מתוך אוסף התכונות עצמן של האורגניזם ומתוך המאפיינים שלהן, ולא מתוך ההשערות של החוקר, והניסויים שהוא עורך על מנת לאששן[6].
בחקר היצורים החיים, נטה גתה לתפיסתו הטלאולוגית[7] של עמנואל קאנט. קאנט טען כי יש לבקש אחר המטרה אותה מנסה האורגניזם להגשים בטבע, וגתה ינק ממנה כשטען שיש לחפש את המהות המאפיינת את היצור החי, זו שבונה את התנועה שלו ויוצרת מתוך הרעיון המקורי שלו (הטיפוס – Typus) את כל איבריו במטמורפוזה. בנוסף הדגיש גתה את השלמות האסתטית של הטבע, שבה האדם יכול למצוא אחידות המופיעה בכמה תבניות מקור (למשל, בעלי החוליות כקבוצה בעלת מקור תבניתי משותף) העוברות השתנות אינסופית כמעט במופעי המינים וביצורים השונים.
הנרי בורטופט (2012) מסביר כי גתה הקדיש תמיד תשומת לב למקור, לכוחות הפועלים בבסיס התופעות והגורמים להשתנות, יותר מאשר לאורגניזם השלם, בחיפושו בכל תחום אחר אבי התופעה (Urphenomen). תוך התבוננות בהשתנות רצף העלים שעל הגבעול, בתופעות מעֲבָר של עלים לעלי כותרת, ועלי כותרת לאבקנים, מצא גתה שכל איברי הצמח הפורח הם למעשה 'עלים' שעברו מטמורפוזה, וקרא לכן לעלה "פרוטאוס", על שם האל היווני המשנה את צורתו בכל הופעה מחדש. בזמן גילוי העלה כאיבר הראשוני ממנו נבראים שאר איברי הצמח, הוא כותב בהתרגשות מנאפולי לחברו יוהאן הרדר כי גילה את ה-UrPflantz – "הצמח האב" – כתמונה ארכיטיפית של הצמחים כולם, על פיו, כרעיון, נבנים כל איברי הצמח.
גתה שאף לאיחוד של התנסות החושים והחשיבה כך שההכרה תהיה מעוגנת בחושים וההסבר והתיאוריה יעלו מתוך האידאה, המחשבה, המצויה בצד החבוי של תופעות הטבע. הוא לא הפריד בין הצד הרעיוני-רוחני של הטבע לבין הצד החומרי-פיזי, אשר בו באה הרוח לידי ביטוי מוחשי, בעיקר באורגניזמים החיים. בשיטת ההתבוננות של גתה, על האדם לאמן את חושיו כך שיוכל לקלוט את כל הצדדים של התופעות, ובכך גם הוא יוכל להתעלות לדרגת היצירה של הטבע. באיחוד של החשיבה האנושית, כשהאדם מבין תופעה מסוימת, ושל התופעה עצמה, יש על פי גתה התגלות אמיתית של הטבע בדרגה הגבוהה ביותר שלו.
תרומתו של גתה לפילוסופיה של המדע ושל הביולוגיה
הראייה ההוליסטית של האורגניזם, כמו-גם ההתמקדות בתצפיות ובמופעי הטבע למול התיאוריות וההסברים שהתפתחו עבורם, היו נושא לדיון ולוויכוח כבר בתקופתו של גתה, קרוב למאה שנים אחרי ניוטון וחצי מאה לפני דרווין. גתה הפנה תשומת לב לקליטה החושית עצמה, ובכך ליכולת להתעלם מהתקשורת הוורבלית, תוך כניסה למצב של התבוננות אינטואיטיבית. הוא הקדיש תשומת לב להתכוונות שבהתבוננות, לתהליך של ההגעה למהות שמאחורי המראות, כך שכאשר ראה לפניו את העלים של הצמח על פי סדר הצמיחה שלהם, ראה את העיקרון התנועתי שמאחורי כולם בצמח הארכיטיפי.
גתה הקדיש תשומת לב להתכוונות שבהתבוננות, לתהליך של ההגעה למהות שמאחורי המראות, כך שכאשר ראה לפניו את העלים של הצמח על פי סדר הצמיחה שלהם, ראה את העיקרון התנועתי שמאחורי כולם בצמח הארכיטיפי
בחיבורו הראשון על אנטומיה משווה (1795), הגדיר גתה במושג "כוח מעצב" (Bildungstreib) את המהות הפנימית המקורית הבונה את מופעיו של האורגניזם או את פרטיהם השונים של מינים בסוג מסוים, כשהוא מנסה לתאר מקור אחד לכל בעלי החיים, כולל בעלי חוליות וחרקים (נכונותה של השערה זו קיבלה חיזוק רק לאחרונה, עם גילוי המערכים הגנטיים המכונים homeo-boxes הדומים אצל בעלי חוליות וחרקים). כבר בתקופתו של גתה לקחו רבים את רעיון הארכיטיפ הדינמי כפשוטו וניסו לציירו או לראותו, במאובנים או אפילו באורגניזמים מסוימים, או בצורה מטאפיזית, כסוג של "אידאל שכל המינים שואפים אליו", כפי שכתב פרידריך שלינג, תלמידו ועמיתו. ריצ'רד אוון הבריטי, שפעל באמצע המאה ה-19, לקח את רעיון הארכיטיפ כפשוטו וצייר את בעל-החוליות הטיפוסי לכאורה, מתוך רדוקציה למכנה המשותף של כל בעלי החוליות, ובכך הפך את הארכיטיפ לסטטי, קבוע ולא משתנה.
אולי בשל היקבעות זו לא התפתח רעיון הארכיטיפ הדינמי שגתה ראה ברוחו, כתמונה אידאית שלא קיימת במציאות אבל יכולה להסביר מופעים באורגניזמים השונים. רעיונות אלה היו בבסיס תורת האבולוציה של דרווין, ועזרו לקליטתה המהירה בגרמניה במהלך סוף המאה ה-19, במיוחד על ידי ארנסט האקל.
אבל נדמה כי המטריאליזם שהלך והשתלט על התרבות האירופית כבר בסוף ימיו של גתה הותיר מחוץ לתיאוריה הביולוגית את האידאלים הרוחניים, כמו-גם את ההתייחסות הישירה לטבע, שהיו מאבני היסוד של עבודתו המדעית. אכזבה ועצב מילאו את גתה בערוב ימיו בהתבוננו בכיוון שבו הלכו אנשי המדע, חלקם אידאליסטים מדי, וחלקם מטריאליסטים מדי. היה זה רודולף שטיינר בסוף המאה ה-19, אשר למרות המטריאליזם שרווח במדע, הבין כי בלי התייחסות למהות שאינה מטריאליסטית לא ניתן להתייחס ליצורים חיים.
רודולף שטיינר מייסד את המדע הגתאני
שטיינר התגלה כפילוסוף צעיר ומבריק על ידי קארל יוליוס שרואר, אשר המליץ עליו לעריכת כתביו המדעיים של גתה בוויימאר. אלה יצאו לאור 50 שנה לאחר מותו של גתה, בין השנים 1883 – 1897. ההקדמות שכתב שטיינר לכתביו המדעיים של גתה פורסמו בספר בשם מדע גתאני (1888)[8], והפכו לתשתית עליה ביססו חוקרים גתאנים את עבודתם במהלך המאה ה-20. הדרך המדעית של גתה היוותה עבור שטיינר מקור השראה בפיתוח מדע הרוח שלו ובבניית תורה חדשה של ההכרה האנושית, כפי שכתב: "כשהחשיבה מנכסת לה רעיון, היא מתאחדת עם הבסיס הראשוני של הקיום בעולם; מה שפועל בחוץ נכנס לרוחו של האדם: הוא נעשה אחד עם המציאות האובייקטיבית במשמעותה הגבוהה ביותר. להיות מודע לרעיון המצוי במציאות הוא האיחוד (communion) האמתי של האדם"[9].
למרכז שהקים ליד באזל בשוויץ קרא שטיינר "גתאנום" (Goetheanum) – על שם גתה – ובתוכו הקים גם מרכז למחקר במדעי הטבע המכונה "בית הזכוכית"[10]. בבניין זה עבדו, חקרו, פרסמו ולימדו מדענים במהלך כל השנים מאז היווסדו ב-1914.
"בית הזכוכית" שליד הגתאנום, שוויץ. כאן פועל מרכז המחקר למדעי הטבע
החוקרים שעבדו בשנים הראשונות ב"בית הזכוכית" פעלו מתוך הכוונות ישירות של שטיינר ובהשראת סמכותו הטבעית, ועסקו במציאת "הוכחות מדעיות" למושגים אנתרופוסופיים (כמו הגוף האתרי). בתקופה זו נבנה גבול ברור למדע הגתאני, בעיקר בגלל רתיעתם של העוסקים בו מהמדע המטריאליסטי והרדוקציוניסטי. עם השנים הגיעו יותר חוקרים בעלי הכשרה מדעית, אשר ניסו לייצר ידע שעסק גם בבעיות רפואיות (למשל, תרופה לסרטן מצמח הדבקון) ובשאלות מדעיות אחרות. חוקרים אלה שימרו את הכיוון הגתאני גם במהלך מלה"ע II[11], אז העבירו אותו לחוקרים שעברו לאנגליה ולארה"ב, והמשיכו לפתח שם מחקר הוליסטי בתחומים רבים ובעיקר בביולוגיה.
כיום, 100 שנים אחרי ייסוד מכון המחקר בגתאנום, ישנם חוקרים בעולם הפועלים בגישה גתאנית, בעיקר תוך קשר עם הגתאנום, אך גם בתוך האקדמיה של הזרם המרכזי, ותוך טשטוש הגבולות שיצרו הגתאנים הראשונים בין מדע גתאני לאקדמיה. אחד הסממנים לכך הם פרסומים שלהם בכתבי עת אקדמיים, ולא רק בירחונים של הגתאנום. ניתן לומר שלמרות שהיו לכאורה מדענים רבים שהלכו בדרכו של גתה במה שמכונה "המדע של התקופה הרומנטית", היה זה שטיינר שהחיָה את הוראתו המדעית של גתה, נתן לה פירוש והערכה שלא קיבלה קודם והראה בעזרתה כי ניתן לחקור את הביולוגיה של האדם מתוך מודעות והתייחסות גם לצדדים נפשיים ורוחניים, המהווים חלק ממכלול האדם השלם.
הראשון שניהל את המחקר במחלקה למדעי הטבע של הגתאנום היה דווקא עורך דין בהכשרתו – גינטר ווקסמוט (1893 – 1963). עמו עבדו חוקרים מעטים יחסית, וביניהם הרמן פופלבאום (1891 – 1979), ביולוג וזואולוג שניהל אחריו את המכון. גישתם הייתה להציג ראיות תצפיתיות שתתמוכנה במדע הרוח. בכתביהם ניתן לחוש פנייה ברורה לסמכות הכריזמטית הגדולה של שטיינר, למרות שהוא עודדם למצוא את האמת בדרך חסרת פניות ולהגיע למחקר עצמאי משלהם. פופלבאום (1931), כותב בהקדמה לספרו אדם וחיה כי "אחרי שהקשיב במשך שנים להוכחות על מוצאו של האדם מהחיה… ואחרי שההתנגדויות לכך הלכו ושככו בעשור הראשון של המאה… נפתח לפניו עולם חדש בפגישתו הראשונה עם שטיינר". הוא עסק בעיקר בשאלת האבולוציה של האדם, ומצא אחרים כמו קרל סנל הגרמני ולואיס בולק ההולנדי שרעיונותיהם בדבר התפתחות האדם תאמו לשלו.
מי שעמד אחר כך בראש מכון המחקר למדעי הטבע בגתאנום, בשנים 1970- 1996, היה ד"ר יוכן בוקמול (1928- ), בוטנאי בעל תעוזה ומעוף. בוקמול לקח את תיאוריית המטמורפוזה של גתה וערך מחקרים דומים ומפורטים ביותר בצמחים ממשפחות רבות. הוא פיתח תיאוריה על מאפייני התפתחות העלים לאורך הגבעול, והגיע לתגליות ולהישגים במורפולוגיה של הצמח שיכולים ללמד רבות על מהות ההבדלים בין צמחים מאותו מין באזורים שונים, או ממינים דומים באזורים זהים. הוא יזם הקמת ירחון מקצועי, וריכז את עבודתם של מספר מדענים שעבדו במחקר בגתאנום וגם לימדו בקורסים שונים לבעלי תארים מתקדמים שנערכו במקום, תוך כדי פרסום עשרות מאמרים בספרות הגתאנית, אשר כמעט ולא צוטטה במחקרים אחרים.
כיום פועלים בעולם מספר ביולוגים המגדירים עצמם גתאניים, כמו קרייג הולדרג' שהקים מכון מחקר והוראה במדע גתאני במדינת ניו-יורק[12], יוהאנס וירץ העוסק בחקר דבורים ומרכז את המחקר בגתאנום, וולפגנג שאד, פרופ' אמריטוס באוניברסיטת Witten/Herdecke בגרמניה.
וולפגנג שאד, ממובילי המחקר הגתאני, כתב רבות על סימביוזה ככוח מוביל באבולוציה, כשהוא מבקר את עניותה האמפירית של תורתו של דרווין, את האנתרופומורפיות שלה ואת קישוריה לבעיות החברתיות- פוליטיות.
כאשר ערך שטיינר את כתביו המדעיים של גתה בסוף המאה ה-19, היה הידע בביולוגיה קטן לאין שיעור מהידע הקיים היום, קל וחומר עוד בימיו של גתה עצמו, בהם המונח "מדען" עוד לא היה בשימוש, ולא היו קיימים מושגי יסוד בביולוגיה הנלמדים כיום בביה"ס היסודי. במהלך המאה ה-20 התפתח הדרוויניזם במקביל לביולוגיה המולקולרית ולביוכימיה, ונצבר ידע רב בגנטיקה ובענפים אחרים שהביא לביסוס הסינתזה הגדולה בין הגנטיקה לאבולוציה, שנקראת כיום נאו-דרוויניזם.
במקביל עסקו החוקרים הגתאניים בביולוגיה אחרת, שעניינה היה בעיקר מורפולוגיה משווה: תיאור הוליסטי של אורגניזמים ויחסי הגומלין שביניהם וכן בינם לסביבתם, תוך התייחסות לתפקידו של המדען החוקר את התופעות עצמן. הם גם למדו רבות מראיית הנסתר של שטיינר, ופעלו מתוך הכרה אנטי-מטריאליסטית שעיקרה אחדות הרוח והחומר. אולם בעשייה המדעית שלהם, בשאיפה להוליזם בראיית האורגניזם ובדחייה מרדוקציה בחקר עולם החיים, לא היו לבד.
אבולוציה במדע הגתאני
לשם דוגמא, נראה כיצד המדע הגתאני יכול תרום למדעים האחרים, למשל בתחום האבולוציה: וולפגנג שאד, מהחוקרים הגתאניים המובילים של המאה ה-20, מציג בספרו האדם והיונקים (1977) גישה מורפולוגית גתאנית הממפה את מחלקות היונקים על פי קרבתם לאחד משלושה מאפיינים של האדם. החלוקה של האדם היא לשלוש מערכות: ראש (מערכת עצבים, חושים) בקוטב אחד, עיכול וגפיים בקוטב שני ומערכת הנשימה והדם כמתווכת ביניהם. זו הוצגה כהיפותזה על ידי שטיינר, והובאה למבחן תצפיתי-מדעי אצל חוקרים גתאניים, בראשם שאד, אשר מצא כי מחלקת היונקים מחולקת לשלוש סדרות שונות באותה צורה: המכרסמים (ראש, מערכת עצבים), מפריסי הפרסה (גפיים ומערכת העיכול) והטורפים כקבוצת ביניים. כבר בתובנה זו נוקט שאד עמדה ביחס לאבולוציה, ומדגים כיצד האדם משמש תבנית צעירה ובלתי בשלה יחסית, שממנה מתפצלים הטיפוסים השונים של היונקים.
שאד כתב רבות על סימביוזה ככוח מוביל באבולוציה, כשהוא מבקר את עניותה האמפירית של תורתו של דרווין, את האנתרופומורפיות שלה ואת קישוריה לבעיות החברתיות-פוליטיות. הוא טוען כי ע"פ מחקרים חדשים, ההתקדמות במהלך העידנים לכיוונים של מינים חדשים (מקרו-אבולוציה) הייתה בעיקר תוך כדי שיתוף, סימביוזה ואיחוד של גנומים, בעוד השונות בתוך המין (מיקרו-אבולוציה) נקבעת כפי הנראה בברירה טבעית, ויש לבחור באיזו גישה להשתמש בכל מחקר. בהתייחסות ביקורתית להשפעה החברתית-מוסרית של הדרוויניזם הוא מצטט את דרווין, שכתב כי "אם הייתי יכול, הייתי משנה את הביטוי 'סלקציה טבעית' לביטוי אחר כמו 'שימור טבעי'.” מגוון הביטויים המיליטריסטיים בביולוגיה של היום רק התרחב מאז היווצרות ה"דרוויניזם החברתי", ע"פ שאד, ויש לשאוף לשינוי הביטויים כך שיהיו יותר ניטרליים ופחות אנתרופומורפיים.
בתורת האבולוציה שפיתחו חוקרים גתאניים מצוי האדם כתבנית בבסיס פיתוחן של צורות באורגניזמים אחרים, ולא בשיא דרגת ההתפתחות לאחר ששרד לכאורה והתפתח מדגמים פחות מוצלחים משלו. רעיון זה בנוי על כך שצורתם של האדם ושל רבים מאיבריו נשמרו במצב נאוטני[13], מפגר, כלומר רוב האיברים לא הגיעו להתפתחות שלמה המותאמת לסביבה כלשהי, כפי שקרה אצל שאר בעלי החיים. האדם הוא היצור הנאוטני ביותר, ולכן נשאר המפגר ביותר בפיתוח תכונות המותאמות לנישה אקולוגית או לסביבה מסוימת. בתור שכזה, שימש האדם לאורך האבולוציה תבנית ממנה התפצלו מינים אחרים. יוס ורהולסט, חוקר בלגי שעסק בהוראת ביולוגיה גתאנית רוב חייו, הראה בספרו את הנאוטניות של האדם במאות עדויות ממחקרים, בעיקר מורפולוגיים, המראים כי צורות האיברים באדם נותרו פחות מפותחות, עובריות ופרימיטיביות.
אנו רואים, אם כן, כיצד התפתחה גישתו של גתה – החל מעבודתו בוַוימאר ומסעו לאיטליה, דרך המחקר שערך שטיינר בכתביו המדעיים והקמת הגתאנום בשוויץ, ועד לעבודתם של מדענים בתחומים רבים כיום – למעין ענף מדעי בפני עצמו – מדע גתאני. אין זה תחום מחקר מסוים בביולוגיה או בכימיה, אלא אסכולה, דרך של התבוננות ומחקר, אשר יכולה להוות בסיס לכל מחקר שהוא, במדעי הטבע או בכלל. בחיזוק החושים של האדם, פיזיים ורוחניים, ובתרגול החשיבה נטולת הדעות הקדומות, יכולה ההתבוננות האנושית להביא להבנה אמתית של הטבע ולקידומו של האדם בצורה הרמונית עם סביבתו. האין זו שאיפתו של כל מדען?
[1]"כל שעשיתי בחיי כמשורר עשו ויעשו אחרים אפילו יותר טוב ממני, ולכן אינני גאה על כך, אך על כך שרק אני במאה זו יודע את האמת במדע הקשה של הצבע אני גאה ביותר, ומרגיש מעל כולם". Conversations with Eckermann, 19.2.1829.
[2] שמות החוקרים במאמר זה מובאים בתעתיק העברי שלהם. לנוחיות הקוראים המעוניינים לקרוא עוד אודותם להלן שמותיהם הלועזיים על פי סדר הופעתם במאמר: Brian Goodwin; Henri Bortoft; Alexander von Humboldt; Friedrich Schelling; Johan Ritter; Friedrich Schiller; Novalis; Franz Schelver; René Descartes; Immanuel Kant; Henri Bortoft; Johann G. Herder; Richard Owen; Ernst Haeckel; Karl Julius Schröer; Guenther Wachsmuth; Hermann Poppelbaum; Karl Snell; Louis Bolk; Jochen Bockemϋhl; Craig Holdrege; Johannes Wirz; Wolfgang Schad; Jos Verhulst; Bernd Rosslenbroich.
[3] ענף במדעי הטבע העוסק בחקר הצורה והמבנה של יצורים חיים.
[4] אני נסמך רבות על הביוגרפיה המדעית המפורטת של גתה שכתב עילם לנגוצקי (1993) על הניסויים של תורת הצבע בעבודה לתואר שני בהיסטוריה של המדעים והרעיונות, בהנחיית פרופ' יהודה אלקנה.
[5] אנתרופומורפיה – נתינת דימויים אנושיים לבעלי חיים, לכוחות הטבע, לדברים דוממים, לאל וכדומה.
[6]גתה כתב במאמר על "הניסוי כמתווך בין אובייקט לסובייקט" (1772): "איננו יכולים להיות יותר מדי זהירים במאמצינו להימנע מהסקת מסקנות נמהרת מניסויים, או מלהשתמש בהם ישירות כהוכחה לאישושה של תיאוריה כלשהי".
בערוב ימיו (1829) כתב גתה: "אל תחפש דבר מעבר לתופעות, הן בעצמן התיאוריה".
[7] טלאולוגיה – החקר הפילוסופי של תכלית.
[8]הוצאות מסוימות קראו לספר Goethe the Scientist.
[9] Goethean Science, 1888, p. 103
[10]"בית הזכוכית" נקרא כך משום שהבניין שימש בתחילת דרכו לעיצוב וליטוש חלונות הזכוכית בגתאנום עצמו.
[11] במלחמה הופסקה הפעילות של החברה האנתרופוסופית בגרמניה, חלק מאנשיה נעצרו, והמחקר הגתאני כמעט והופסק אם כי המרכז בשוויץ לא נסגר.
[13] נאוטניה – תופעה ביולוגית שבה פרט של אורגניזם כלשהו נראה צעיר אך מפגין סימנים של בגרות מינית.