מדע גתאני

הקדמת המתרגם (מדע גתאני, שטיינר)

רודולף שטיינר, שנולד 29 שנים אחרי מותו של גתה ב-1832, התלהב כבר בצעירותו מכתביו של גתה, ובמיוחד מראייתו המדעית את העולם. הוא ראה בהם חזרה למציאות התופעות מהתיאוריות שהתלהבו מהן חוקרי הטבע של התקופה. כשהתמנה על ידי ג'וזף קירשנר (בהמלצת קרל יוליוס שרואר, מורהו של שטיינר) לעריכת כתביו המדעיים של גתה עבור הספרייה הלאומית, כתב את הבסיס לפילוסופיית החיים שליוותה אותו בהמשך חייו, בצורה של הקדמות לארבעת הכרכים של ההוצאה לאור. על בסיס הקדמות אלה, ערך בהמשך חייו את הספר המובא כאן.

אנסה לסכם את עקרונות התפיסה המדעית של שטיינר המובאים כאן לעתים בצורה מסורבלת וטרחנית מעט, ולעתים בצורה בוטה ואפילו קשה, במקרים מסוימים. הוא עבד בארכיון של גתה בוויימאר מגיל 27 (1988) עד 35, ושם הרבה להרצות ולפרסם מאמרים. צריך לזכור כי שטיינר סבל מהתקפות בלתי פוסקות על העמדות שהציג בספריו ובהרצאותיו אפילו עוד לפני הרצאתו הראשונה לחברה התיאוסופית בגיל 38 (1899), והרבה ממה שכתב מלווה בהתייחסות לפילוסופים ואנשי מדע של זמנו, שאינם רלוונטיים לתקופתנו.

שטיינר טען שיש להתמקד ולהתבסס על תפיסת המציאות בחושים. לכל תופעה נגלית בחושים יש מקור בלתי נגלה שאותו ניתן לגלות באמצעות החשיבה. המציאות הנגלית בחושים אינה ברורה לנו ללא חשיבה: רצף של רשמים במשטחים וצבעים שונים, שרשרת של אירועים בזמן, צלילים ללא משמעות (מישהו מדבר סינית, למשל) – כל אלה אינם מוסברים מתוך עצמם אלא דורשים התערבות פעילה של חשיבה. החשיבה מסוגלת לחבר בין שתי תופעות בעולם הדומם ולמצוא חוק טבע: השמש מקרינה אור על האבן, וזו מתחממת. החוק: קרינת השמש מחממת. כך בעולם הדומם. כל תופעה קשורה לשנייה בעזרת חוק טבע המצוי רק בעולם הרעיונות, האידאות, של האדם המתבונן והחושב. הרעיון העולה בחשיבה האנושית משלים את תופעת הטבע, וביחד איתו המציאות עולה לרמה גבוהה יותר של קיום.

בעולם החי הדבר שונה. כאן יש ישויות שיש להן רצון משלהן ולא ניתן לנבא בצורה פיזיקלית את התנהגותן המדויקת בהתאם להשפעות חיצוניות. לכן מטרת ההתבוננות והחשיבה היא למצוא מתוך אוסף התופעות הקשורות לאורגניזם מסוים את המהות הפנימית שלו, את הטיפוס. כאן הרעיון, האידאה, מצויים באורגניזם, והחשיבה מנסה להבין את החיים בעזרת אפיון הטיפוס המיוחד של אותו אורגניזם, או קבוצה של אורגניזמים (למשל, משפחת השפתניים, או מחלקת היונקים). ההבנה האנושית את האורגניזם היא באפיון הטיפוס ובמציאת הרעיון המייצר את הטיפוס.

במדעי הרוח והחברה ובהתבוננות בהתנהגות האנושית ובהיסטוריה שלה, החשיבה מתחברת לרעיון האנושי, כלומר למהות הפועלת בכל אדם ואדם. כאן הרעיון מצוי באדם הפועל והמודע לגרעין הפעיל שלו, ועל החשיבה לגלות רעיונות פעילים אלה ולהבינם. האדם הגיע לרמת חופש כזו שהוא יכול לפעול מתוך הדחף הפנימי שלו ומתוך הרעיון אותו הוא מזהה ברצון שלו. אם הוא פועל על פי מצוות דתיות או על פי פקודות מבחוץ, הוא לא מנצל את מלוא הפוטנציאל שלו לפעילות חופשית. כל אדם יכול לזהות בתוך עצמו את הרעיונות המנחים את חייו, ולפעול מתוך חופש אמיתי על פי רעיונות אלה, בניגוד לאורגניזמים אחרים השבויים באידאת הטיפוס שלהם בלבד.

כלומר, שטיינר מסביר כי גתה רואה שהעולם מבוסס על רעיונות, ועל האדם לגלות אותם בעזרת חשיבתו. האידאות המצויות בבסיס הבריאה הן שלמות בפני עצמן, ולכן יש לחפש את השלם לפני שמנתחים אותו לחלקיו. גתה ראה בכל מחקריו את השלמות שמתוכה נגזרים הפרטים אותם תופסים החושים שלנו כמציאות מוגשמת. מתוך העלים והאיברים השונים של הצמח הוא הסיק את קיומו של צמח ארכיטיפי, היולי, שלא התגשם במציאות, אך ממנו יכולים כל שאר הצמחים להתגשם בהתאמה לתנאי סביבה מסוימים. הוא ראה את השתנותו האבולוציונית של העלה והפיכתו לקוצים, עלי כותרת, אבקנים ואיברים אחרים. הוא חיפש את שייכותו של האדם למחלקת היונקים, והבין כי בגולגולת שלו חייבות להימצא כל העצמות שיש ליונקים אחרים, ולכן גילה את העצם הבין לסתית, שחסרונה לכאורה היה הוכחה לשאר מדעני תקופתו לעליונותו של האדם. וכך גם בתורת הצבע, אותו ענף מחקר שגתה פיתח במלואו: הצבע מופיע במפגש של האור והחושך, בפסים שבין הלבן לשחור בהתבוננות בפריזמה, בתכלת השמיים בהם האור עובר דרך החושך שבחלל, בשקיעה-דרך האבק המעכיר את השמיים – כאן מופיעים צבעים. הכללים השלמים מכילים גם את התופעה הפרטנית שגילה ניוטון מאה שנים קודם לכן, ולכן אין ויכוח בין שתי התיאוריות, אלא הגעה לשלמות.

כלומר אם תחפש את השלמות, תגיע להישגים מדעיים גם בגילוי הפרטים של שלמות זו.

הפרדת המודעות בין רשמי החושים לחשיבה משרתת תורת ידיעה משוכללת ואמינה יותר. ראשית, יש להתבונן היטב. אנשים רבים לא משקיעים זמן ומאמץ לאיסוף כל רשמי החושים האפשריים מתופעה מסוימת. גתה וגם שטיינר ניסו להדגיש את חשיבות ההתעמקות באובייקט (אובייקטיביות), ואת איסוף מלוא הנתונים עליו בעזרת החושים כולם לפני השיפוט. עלינו לדחות את השיפוט כמה שאפשר ולא להזדרז להסיק מסקנות מהתבוננות, שתמיד תהיה חלקית, אך יש לשאוף שתהיה מושלמת.

דחיית השיפוט משרתת כל אדם באשר הוא ולא רק מדענים וחוקרים. בכל תחום, פעמים רבות, אדם מגיע לשיפוט מהיר מדי הגובה מחיר כבד מדי.

בניית ההסבר, התיאוריה, חייבת להיות מבוססת על התופעות ולהימצא בעולם החשיבה שלנו. התיאוריות לא מגיעות מבחוץ – בני אדם חשבו אותן. אסור להן להיות יותר מדי ספקולטיביות, ולהכניס מרכיבים נוספים שלא מצויים בעולם התופעות, אחרת ייהפכו למופשטות מדי. הסבר גם לא יכול לכלול אלמנטים שאינם מוסברים כאילו הם חלק מהתיאוריה. בתקופתו של שטיינר היו אלה אטומים שתנועתם הפכה להיות הסבר לכמעט כל תופעה, מבלי להתייחס למאפיינים האמיתיים של התופעה, אשר נחשבו סובייקטיביים (רק בראש שלנו) כמו צבע, צליל, ריח וכו'. היום אלה חלקיקים כמו היגס, ובוזונים, מיתרים, שמרכיבים תיאוריות די מנותקות מהמציאות, שכולנו איננו ממש מבינים. היסחפות לתיאוריות מופשטות ואבדן הקשר עם התופעות למול החושים גורמים לאדם לטעויות מדעיות, שיכולות גם לגרום לנזק ולבעיות בעולם. זהו המסר העיקרי של שטיינר כשהוא מתאר את המדע של גתה, המדע הגתאני.