דלג לתוכן
אתר זה לא תומך בגרסאות ישנות של אינטרנט אקספלורר
מומלץ להשתמש בדפדפן גוגל כרום או פיירפוקס מוזילה
(או באינטרנט אקספלורר / edge עדכני)

חי צומח דומם – על הספר "מדע גתאני" של רודולף שטיינר

התבוננות אקטיבית במדע הגתאני דרך עיניו של שטיינר ודרך עינינו שלנו – אלה המבקשים לראות

(התפרסם ב"אדם עולם", מאי 2023)

ניר אליאב

את קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה על פי השקפת עולמו של גתה[1] תרגמתי כשחזרתי מקורס מורים למדעים באנגליה ב-1998, כשלימוד הספר הקטן והמשמעותי הזה עוד היה חי ופועם בקרבי. את הספר מדע גתאני[2] לא מצאתי אז בחנות באנגליה, ולכן צילמתי וכרכתי אותו בסדנת כריכת הספרים שהייתה בתיכון ולדורף בו למדנו, אבל לא ניגשתי לתרגומו במשך יותר מעשרים שנה, עד שקיבלתי עידוד מחברים כמו אורי בן דוד, וכן מהבנת החשיבות של הנאמר בו. ואולם, בסיום תרגומו, נותרתי עם שאלה אחת שהמשיכה להטריד את מנוחתי: מהי החשיבות של דברים פילוסופיים אלה בימינו? האם נדע לתרגם לחיים, ולנצל ידע עמוק זה של התייחסות לטבע ולאדם גם בתקופתנו הדוהרת? ועד כמה האנתרופוסופיה כתורה רוחנית, אותה פיתח שטיינר מאוחר הרבה יותר, נובעת ממחקריו של גתה וקשורה אליהם? אני מקווה שחלק מהתשובות אצליח לפרוס ולגלות להלן.

ספרו הראשון של שטיינר

רודולף שטיינר, שנולד 29 שנים אחרי מותו של גתה ב-1832, התלהב כבר בצעירותו מכתביו של גתה, ובמיוחד מראייתו המדעית את העולם. הוא ראה בהם חזרה אל המציאות של תופעות הטבע, ממרחבי האבסטרקציה של התיאוריות שמהן התלהבו חוקרי הטבע של התקופה, ובראשן תורת האטומים ותורת האבולוציה. כאשר התמנה בגיל צעיר מאוד, בתחילת שנות העשרים לחייו על ידי יוזף קירשנר[3] (בהמלצת קרל יוליוס שרואר, מורהו של שטיינר) לעריכת כתביו המדעיים של גתה עבור הספרייה הלאומית, כתב שטיינר את הבסיס לפילוסופיית החיים שליוותה אותו במשך חייו, בצורה של הקדמות לארבעת הכרכים של ההוצאה לאור. על בסיס הקדמות אלה, ערך בהמשך את הספר מדע גתאני.

אנסה לסכם את עקרונות התפיסה המדעית של שטיינר, המובאים כאן  – לעתים בצורה מסורבלת וטרחנית מעט, ולעתים, במקרים מסוימים, בצורה בוטה ואפילו קשה. בתקופה בה כתב ספר זה, מגיל 27 (1888) עד 35, הוא עבד בארכיון של גתה בוויימאר, ושם הירבה להרצות ולפרסם מאמרים. יש לזכור כי שטיינר סבל מהתקפות בלתי פוסקות על העמדות שהציג בספריו ובהרצאותיו אפילו עוד לפני הרצאתו הראשונה לחברה התיאוסופית בגיל 38 (1899), ולכן התאמץ בכתיבתו להיות מאוד מדויק במילים ולהדוף כל מתנגד לדעותיו בעזרת ציטוטים לא קצרים. כמו כן, הרבה ממה שכתב מלווה בהתייחסות לפילוסופים ולאנשי מדע של זמנו, שאינם רלוונטיים לתקופתנו, אך בתקופה ההיא היו מוקד להתייחסות במאמרים ובשיח המדעי-פילוסופי. לכן קשה לפעמים להבין את אמירותיו, למרות ניסיונותיי לפשט עד כמה שאפשר את השפה הפילוסופית הכבדה של הספר.

דרך החשיבה של גתה

העקרון המנחה של גתה בחקירתו את הטבע התבטא בדרך המיוחדת שפיתח בכדי לחוות את הטבע, להתבונן בו ולתת לו לדַבּר, כפי ששטיינר זיהה: "מה שעלינו ללמוד ממנו, מעל הכול, הוא כיצד יש להפנות שאלות אל הטבע".[4]

יותר מאשר תגליותיו המיוחדות של גתה, כמו העצם הבין־לסתית שיש לאדם בגולגולת, או הֶעָלה כבסיס לאיברי הצמח, חשוב היה לו להנחות את המתבונן לדרך מאוד מסוימת של התרשמות מהשלמות שבטבע, אותה חיפש בכל פרט אשר חקר. מדיטציה, התבוננות, שקיעה באובייקט ואיבוד העצמי – כל אלה בשפתנו רומזים על דרכו של גתה בטבע. "לסובייקט שלו (האדם המתבונן) אין מטלה אחרת מלבד לארגן את האובייקט באופן כזה שהוא יחשוף את הטבע הפנימי ביותר שלו. 'האמיתי הינו דמוי אלוהים; הוא לא מופיע ישירות; אנחנו מוכרחים לנבא אותו מתוך ההתגשמויות שלו'. (גתה)." (שם, עמ' 98).

על בסיס דרכו זו של גתה, טען שטיינר כי יש להתחיל כל חקירה בהתמקדות בתופעות עצמן ולהתבסס על תפיסת המציאות בחושים. לכל רושם הנגלה לחושים יש מקור בלתי נגלה, הסבר רעיוני, אותו ניתן לגלות באמצעות החשיבה.

חוקי הטבע הדומם

המציאות הנגלית בחושים, המורכבת מהתופעות של העולם הדומם, אינה ברורה לנו ללא חשיבה: רצף של רשמים ממשטחים ומצבעים שונים, שרשרת של אירועים בזמן, צלילים ללא משמעות (מישהו מדבר סינית, למשל) – כל אלה אינם מוסברים מתוך עצמם אלא דורשים התערבות פעילה של חשיבה. החשיבה מסוגלת לחבר בין שתי תופעות בעולם הדומם ולמצוא חוק טבע: השמש מקרינה אור על האבן וזו מתחממת. החוק: קרינת השמש מחממת. כך בעולם הדומם. כל תופעה קשורה לשנייה בעזרת חוק טבע – והחוק עצמו מצוי רק בעולם הרעיונות, האידאות, של האדם המתבונן והחושב. הרעיון העולה בחשיבה האנושית משלים את תופעת הטבע, וביחד איתו המציאות עולה לרמה גבוהה יותר של קיום. כדברי שטיינר: "ידיעת הטבע הדומם מבוססת על האפשרות לתפוס את העולם החיצוני באמצעות החושים, ואת ביטוי האינטראקציות שבתוכו (כלומר את הקשרים בין התופעות) באמצעות מושגים." (עמ' 63).

אב טיפוס הוא חוק הטבע

בעולם החיים הדבר שונה. כאן יש ישויות שיש להן רצון וכוח חיים משלהן ולא ניתן לנבא בצורה פיזיקלית את התנהגותן המדויקת בהתאם להשפעות חיצוניות. לכן מטרת ההתבוננות והחשיבה במדעי החיים, על פי גתה, היא למצוא מתוך אוסף התופעות, הקשורות לאורגניזם מסוים, את המהות הפנימית שלו, את הטיפוס.

שטיינר מסביר כי גתה רואה את העולם כמבוסס על רעיונות, אותם על האדם לגלות בעזרת חשיבתו. האידאות המצויות בבסיס הבריאה הן שלמות בפני עצמן, ולכן יש לחפש את השלם לפני שמנתחים אותו לחלקיו. גתה שאף בכל מחקריו לתאר את השלמות שמתוכה נגזרים הפרטים, אותם תופסים החושים שלנו כמציאות מוגשמת. למשל, מתוך העלים והאיברים השונים של הצמח הוא הסיק את קיומו של צמח שלם, ארכיטיפי, היולי, שלא התגשם במציאות, אך ממנו יכולים כל שאר הצמחים להתגשם, בהתאמה לתנאי סביבה מסוימים. זהו האבטיפוס של הצמח. הוא ראה את השתנותו האבולוציונית של הֶעָלה והפיכתו לקוצים, עלי כותרת, אבקנים ואיברים אחרים.

"מה שקיים בעולם הדומם הוא האינטראקציה בין חלקים של סדרות של תופעות; זוהי הקביעה ההדדית שלהם זה את זה. אין זה כך בעולם החיים. שם, חלק אחד של ישות לא קובע את האחר, אלא השלם (הרעיון) מתוך עצמו ובהתאם להוויה שלו, קובע כל חלק פרטני. […] הכוח הפעיל הזה הוא כוח שמתוך עצמו, מביא את עצמו לקיום." (עמ' 64).

היצור החי, יהא זה צמח או בעל חיים, מכוון את חייו מתוך עצמו, במסגרת הסביבה המתאימה לו לחיים, שאותה הוא גם יודע לעצב לטובתו: בניית קנים, הפרשת חומרים המפרקים מזון או חיפוש ומציאת בן זוג. כאן הרעיון, האידאה, מצוי באורגניזם ונובע מתוכו, והחשיבה שלנו, המתבוננים, מנסָה להבין את החיים בעזרת אפיון הטיפוס המיוחד (למשל, משפחת השפתניים, או מחלקת היונקים). ההבנה האנושית את האורגניזם, על פי גתה ושטיינר, היא מציאת השלמות הרעיונית שלו, דרך אפיון הטיפוס ומציאת האידאה המכוונת את הטיפוס – מתוך התבוננות בכל הפרטים שמציג בפנינו האורגניזם במחזור חייו השלם.

"חשיבות ההבנה של גתה את המטמורפוזה של הצמחים לא טמונה, למשל, בגילוי העובדה הבודדת שהעלה, הגביע, עלה הכותרת וכדומה, הם איברים זהים, אלא בבניה המרהיבה במחשבה של שלמות חיה שיש בה חוקים יוצרים בעלי יחסי גומלין הדדיים; […] הגדוּלה של הרעיון הזה, שגתה לאחר מכן ביקש להרחיב גם לגבי עולם בעלי החיים, מתגלה לפנינו רק כאשר אנחנו מנסים להחיות אותו ברוחנו, כאשר אנו מנסים לחשוב אותו מחדש. כך, אנו הופכים למודעים לכך שמחשבה זו הינה הטבע עצמו של הצמח, שמתורגם אל תוך הרעיון וחי ברוחנו, ממש כמו שהוא חי באובייקט; אנו שמים לב שאנו הופכים את האורגניזם לחי בפני עצמו, כולל את חלקיו הקטנים ביותר, כאשר אנו מדמיינים אותו לא כאובייקט מת, גמור, אלא כמשהו שמתפתח, מתהווה ושאף פעם אינו נח בתוך עצמו." (מתוך המבוא). […] גתה כתב: 'הבנתי כי באיבר של הצמח שאליו אנחנו רגילים להתייחס בדרך כלל כ'עלה' נותר חבוי הפרותאוס[5] האמיתי, והוא יכול להסתיר ולחשוף את עצמו בכל בריאה מחדש. לא משנה איך מסתכלים על זה, הצמח הוא תמיד רק עלה…'." (עמ' 68).

זוהי אחת התגליות המרתקות של גתה, שהובילו גם את דרווין, עשרות שנים אחריו, בפיתוח תורת האבולוציה שלו: העלה שימש בסיס אבולוציוני לכל איברי הצמח האחרים: הפרח, הפרי, האבקן, השחלה – כולם התגלגלו לאורך הדורות מתוך עלים פשוטים וירוקים. מתוך רעיון זה הבין גתה את השתנות העלים לאורך הגבעול, ואת מחזורי ההתכווצות־התרחבות שעובר הצמח במהלך חייו: מזרע לעלה, מעלה לניצן, מניצן לפרח ומפרח לפרי ולזרע, כלומר את מושג המטמורפוזה.

קרקע לנבט הרוח

גתה הבין את השלמות של מחלקת היונקים, ולכן חיפש גם את שייכותו של האדם למחלקה זו. במחקר מעמיק שערך עם המורה שלו לביולוגיה, הבין גתה כי בגולגולת האנושית חייבות להימצא כל העצמות שיש ליונקים אחרים. לאחר חיפושה בגולגולות של עוברים צעירים, בהן העצמות עדיין לא התאחו, גילה את העצם הבין-לסתית, המצויה בגולגולות של כל שאר היונקים. חוקרים בני תקופתו האמינו שחסרונה לכאורה של עצם זו מהווה הוכחה לעליונותו של האדם, ולכך שהוא נפרד מבעלי החיים האחרים בתכונותיו הפיזיות כמו גם הרוחניות.

שפתו התיאורית-מדעית של גתה היוותה קרקע פורייה לנבט הרוחני שפיתח שטיינר כבר בשנות ה-80 של המאה ה-19, אשר צמח וגדל אל תוך האנתרופוסופיה שלו. למשל: "הטבע מתקדם מן הזרע אל הפרי באמצעות סדרה של שלבים, בצורה כזו שמה שמופיע נראה כתוצאה של מה שקודם לו. גתה קרא להתקדמות זו התקדמות בסולם רוחני. […] במילותיו: 'כי המפְרק העליון  – בשל העובדה שהוא יוצא מתוך המפרק הקודם ומקבל את המוהל שלו ישירות ממנו […] צריך לפתח את עצמו בצורה מעודנת יותר ולהביא מוהל מזוקק יותר לעלים שלו ולניצניו'." (עמ' 72).

עוד פירוש חשוב של שטיינר לגתה עוסק בקשר שבין החושים העוסקים בחומר, לבין החשיבה, המצויה בעולם הרוח: "מי שמכיר בכך שהחשיבה היא היכולת לתפוס מעבר לתפיסה של החושים, מוכרח בהכרח להכיר בכך שישנם אובייקטים שנמצאים מחוץ למציאות הפשוטה של החושים. אובייקטים אלה של החשיבה הם הרעיונות, האידאות. כאשר החשיבה לוקחת חזקה על הרעיון, היא מתמזגת עם הבסיס הראשוני של קיום העולם. מה שפועל בחוץ נכנס אל תוך רוחו של האדם. הוא הופך לאחד עם המציאות האובייקטיבית בדרגתה הגבוהה ביותר. כשאתה נעשה מודע לרעיון, לאידאה שבבסיס המציאות, אתה חווה את האיחוד הקדוש האמיתי. לחשיבה יש אותה חשיבות ביחס לרעיונות, כמו זו של העין ביחס לאור, זו של האוזן ביחס לצליל. זהו איבר של הבנה." (עמ' 93).

 

חירות האדם בטבע

במדעי הרוח והחברה, וכך גם בהתבוננות בהתנהגות האנושית ובהיסטוריה שלה, החשיבה מתחברת לרעיון האנושי, כלומר למהות הפועלת בכל אדם ואדם. כאן הרעיון (האידאה) מצוי באדם הפועל והמודע לגרעין הפעיל שלו, ועל החשיבה לגלות רעיונות פעילים אלה ולהבינם. האדם הגיע לרמת חופש כזו שהוא יכול לפעול מתוך הדחף הפנימי שלו ומתוך הרעיון אותו הוא מזהה ברצון שלו. אם הוא פועל על פי מצוֹות דָתיות או על פי פקודות מבחוץ, הוא לא מנצל את מלוא הפוטנציאל שלו לפעילות חופשית. כל אדם יכול לזהות בתוך עצמו את הרעיונות המנחים את חייו, ולפעול מתוך חופש אמיתי על פי רעיונות אלה, בניגוד לאורגניזמים אחרים השבויים באידאת הטיפוס שלהם בלבד.

כדברי שטיינר: "כשמדובר בתהליכים של הטבע, יש להתייחס לחוק כאל הרקע הקובע את מה שמגיע להתגשמות גלויה, בעוד שכאשר מדובר בפעולות אנושיות, הקיום עצמו הוא החוק, והוא מתגלם כנקבע על ידי עצמו בלבד. לכן בטבע, כל תהליך מורכב ממשהו שקובע ומשהו שנקבע, והאחרון נובע בהכרח מהראשון, בעוד שהפעולה האנושית קובעת רק את עצמה. לכן זוהי פעולה שנובעת מחירות פנימית (Freiheit). כאשר כוונות הטבע המצויות מאחורי ההתגשמויות שלו וקובעות אותן נכנסות אל האדם, הן עצמן הופכות להתגשמות; אבל כעת הן כאילו חופשיות מכל התקשרות שנמצאת מאחוריהן (rückenfrei). אם כל התהליכים של הטבע הם רק התגשמויות של רעיון, אז העשייה האנושית היא הרעיון עצמו בפעולה." (עמ' 145).

ועוד: "אנו לא מזהים מנהל עולמי מחוצה לנו שמציב את המטרות וההוראות למעשים שלנו. המנהל העולמי ויתר על כוחו, הוא מסר את הכול לאדם, ביטל את הקיום הנפרד שלו ונתן לאדם את המטלה: 'עבוד!' האדם מוצא את עצמו בעולם, רואה את הטבע, ובתוכו את הסימן למשהו עמוק יותר, אלמנט קובע, כוונה. החשיבה שלו מאפשרת לו לדעת את הכוונה הזו. היא הופכת לנכס הרוחני שלו. הוא חדר אל העולם; הוא מגיע ופועל בכדי להמשיך את הכוונות הללו. לכן, הפילוסופיה שמוצגת כאן היא הפילוסופיה האמיתית של החירות הפנימית." (עמ' 145). את הספר הפילוסופיה של החירות[6] הוציא שטיינר לאור, על בסיס מחקרו המעמיק את גתה המדען, בשנת 1894.

השייכות לעם ולהיסטוריה

אבל האדם שייך גם לעם מסוים בעל תרבות, ערכים ומנהגים משלו; והוא גם שייך לזרם ההיסטוריה, על המאורעות, ההתנגשויות, ההישגים הטכנולוגיים והמלחמות שבו. האם בשל כך הוא הופך לכלי שרת בידי כוחות חזקים ממנו ומאבד את רצונו, את היכולת לממש את רעיונותיו ואת חירותו? עונה שטיינר:

"אם אנו תופסים את האדם כמי שהוא בו-זמנית ישות יודעת וגם ישות פועלת, אז הסתירה הזו נפתרת. באמצעות יכולתו לייצר ידע, האדם חודר לתוך האופי המסוים של העם שלו; מתבהר לו לאן חבריו האזרחים חותרים. […] הוא מרים עצמו להבנה של הרעיונות המובילים, על הכוחות המוסריים ששולטים בהם; אז הם כבר לא פועלים עליו כגורמים מכריעים, אלא הופכים לכוחות מניעים פרטניים בתוכו. […] הוא מוכרח להבין את העידן שלו, ואז מתוך חופש פנימי, יממש את משימותיו; אז תתחיל פעולתו מהמקום הנכון. כאן חייבים מדעי הרוח לפעול כגורמים מתווכים. במדעי הרוח, האדם קשור להישגים שלו, ליצירות של התרבות, של הספרות, של האמנות. […] עליו לזהות מה כבר הושג ומה נפל בחלקו לעשות. באמצעות מדעי הרוח, עליו למצוא היכן יוכל להשתתף בהתרחשויות העולם באמצעות האישיות שלו. האדם מוכרח לדעת ולהבין את העולם הרוחני, ובהתאם לידיעה זו עליו לקבוע את חלקו בתוכו." (עמ' 150).

האם יכול להיות מסר יותר רלוונטי מזה, לכל אזרח החי במדינת ישראל כיום?!

שטיינר מתייחס גם לאדם הדתי ולהבדל או לדמיון בין דת למדע: "יש לא רק דוֹגמה של התגלות, אלא קיימת גם דוגמה של אמפיריציזם.[7] הדוגמה של ההתגלות מספרת לאדם אמיתות בנוגע לדברים שלחלוטין לא נמצאים בתחום הראייה שלו. [לגביהם] הוא לא יכול להגיע לידיעה, רק לאמונה. מצד שני טיעוני ה'מדע של ההתנסות' [אמפיריציזם] גם הן דוֹגמוֹת בעיקרן; על פיהן הפרט צריך לדבוק רק בהתנסות החושים ורק לצפות, לתאר ולסדר באופן שיטתי את הטרנספורמציות שלה. […] הדוגמה של ההתגלות [הדתית] פעם שלטה במדע; היום[8] הדוגמה של ההתנסות היא ששולטת. פעם זה נחשב ליומרני לחשוב על התנאים הקובעים של אמיתות דתיות; היום זה נחשב לבלתי אפשרי לדעת משהו אחר מלבד מה שמבטאות העובדות." (עמ' 129). או למשל: "מי שחושב כי התשתית של העולם נמצאת מחוץ למסגרת הרעיונות שלנו, חושב שהסיבה האידילית שלנו לזיהוי משהו כנכון, שונה מזו שבגינה הדבר נכון אובייקטיבית. כך האמת מובנת כסוג של דוֹגמה. מצוָוה (דתית) בתחום של האתיקה זהה למה שהדוֹגמה מהווה במדע. כשאדם מחפש את הדחף לפעולה שלו במצוות, הוא פועל בהתאם לחוקים שהבסיס שלהם אינו תלוי בו; הוא תופס את הנורמה כפעולה שמצווה עליו מבחוץ." (עמ' 146).

זוהי התבוננות חשובה לכל מי שרוצה להבין את הלך הרוח הדתי על רקע משמעות הפילוסופיה של החירות אותה מביא שטיינר בשם גתה לאדם החושב ופועל עצמאית. לתפיסתו, הדוֹגמה הדתית מוציאה אל מחוץ לעולמו של האדם את כל האידאות הפעילות שלו: אלה שבעולם התופעות ואלה שנובעות מתוכו, כי הרי כולן יצירי האל השוכן המרומים.  כלומר, אצל האדם הדתי, עולם הרוח עובר למעשה לרשותו של האל המצוי מחוץ לאדם לכאורה, והמחשבה החופשית, הרעיונות וההסברים שהאדם נותן לחוקי הטבע – כחלק מעולם הרוח – עוברים לתחום של האמונה הדתית, שאין לתת לה הסבר רציונלי.

לחפש את השלמות

כלל החקירה של גתה היה "אם תחפש את השלמות, תגיע להישגים מדעיים גם בגילוי הפרטים של שלמות זו". למשל, במחקריו המפורטים בתורת הצבע, אותו ענף מחקרי שגתה פיתח במלואו, הצבע מופיע במפגש של האור והחושך; בפסים שבין הלבן לשחור בהתבוננות בפריזמה; בתכלת השמיים בהם האור עובר דרך החושך שבחלל; בשקיעה האדומה בה אור השמש עובר דרך האבק המעכיר ומחשיך את השמיים.[9]

אם נתייחס לפילוסופיה הבסיסית אותה פיתח שטיינר על בסיס קווי החשיבה של גתה, נראה כי אחד היסודות האיתנים שלה הוא הפרדה בין הנקלט בחושים לבין החשיבה. הפרדת המודעות בין רשמי החושים לחשיבה עצמה, משרתת על פי שטיינר תורת ידיעה משוכללת ואמינה יותר. ראשית, יש להתבונן היטב. אנשים רבים לא משקיעים זמן ומאמץ לאיסוף כל רשמי החושים האפשריים מתופעה מסוימת. גתה וגם שטיינר ניסו להדגיש את חשיבות ההתעמקות באובייקט (אובייקטיביות), ואת איסוף מלוא הנתונים עליו בעזרת החושים כולם, לפני השיפוט. עלינו לדחות את השיפוט כמה שאפשר ולא להזדרז להסיק מסקנות מהתבוננות – שתמיד תהיה חלקית – אך יש לשאוף שתהיה מושלמת.

דחיית השיפוט משרתת כל אדם באשר הוא ולא רק מדענים וחוקרים. בכל תחום, פעמים רבות, אדם מגיע לשיפוט מהיר מדי, הגובֶה מחיר כבד מדי.

בניית ההסבר, התיאוריה, חייבת להיות מבוססת על התופעות ולהימצא בעולם החשיבה שלנו. התיאוריות לא מגיעות מבחוץ – בני אדם חשבו אותן. אסור להן להיות יותר מדי ספקולטיביות, ולהכניס מרכיבים נוספים שלא מצויים בעולם התופעות, אחרת ייהפכו למופשטות מדי. הסבר גם לא ראוי שיכלול אלמנטים שאינם מוסברים כאילו הם חלק מהתיאוריה. בתקופתו של שטיינר היו אלה אטומים שתנועתם הייתה ההסבר כמעט לכל תופעה, מבלי להתייחס למאפיינים האמיתיים של התופעה, אשר נחשבו סובייקטיביים (רק בראש שלנו) כמו צבע, צליל, ריח וכו'. היום אלה חלקיקים כמו היגס, בוזונים, מיתרים, שמרכיבים תיאוריות די מנותקות מהמציאות, שכולנו לא ממש מבינים. היסחפות לתיאוריות מופשטות ואבדן הקשר עם התופעות למול החושים גורמים לאדם לטעויות מדעיות, שיכולות גם לגרום לנזק ולבעיות בעולם. זהו המסר העיקרי של שטיינר כשהוא מתאר את המדע של גתה, המדע הגתאני.

אני מקווה שהצלחתי להדגים, בעזרת ציטוטים ממדע גתאני, כי ככל שנקרא בו יותר כך תתברר חשיבותו לתקופתנו.

 

nirgood@gmail.com

 

 

[1] ר. שטיינר (2GA).

[2] ר. שטיינר (GA1).

[3] ג'וזף קירשנר עמד בראש הוצאה לאור גדולה, שלקחה על עצמה להוציא את כתבי גתה בצורה מרוכזת, 80-70 שנה אחרי מותו.

[4] ר. שטיינר, מדע גתאני, הוצאת חירות, 2020, עמ' 97. כל הציטוטים להלן הם מתוך ספר זה. ההדגשות הן של שטיינר במקור.

[5] פרותאוס – אחד מאלי הים היווניים שידע להחליף את צורתו. נ"א.

[6] ראה אור בעברית בתרגום צבי מדר, הוצאת ניצת השחר, 1994.

 

[7] אֶמְפִּירִיצִיזְם הוא זרם מרכזי בתורת ההכרה של תקופת הנאורות, על פיו המקורות היחידים של הידע האנושי הם הניסיון האישי והתצפית המדעית.

[8] הדברים נכתבו סביב 1880.

[9] להרחבה ראו מאמרה של תומר רוזן גרייס בגיליון זה.